בית ספר סביונים - מקור החג טו בשבט
נווט למעלה
מקור החג.png
מקור החג: ראש השנה לאילנות
 ט"ו-בשבט אינו נזכר בתורה. הוא נזכר לראשונה במשנה ובתלמוד ומופיע בשם "ראש השנה לאילן". מתוך שמו "ראש השנה" אנו למדים שהוא בא לציין התחלה והתחדשות. על פי חז"ל יום זה הוא התחלת שנה חדשה לפירות האילן, ובכך הוא מהווה נקודת ציון על פיה קובעים  את מניין שנות הפרי. 
 
ט"ו-בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת לגבי הפרי. לפיכך, פירות שחנטו (התחילו להבשיל) לפני ט"ו בשבט, נחשבים לפירות של השנה שעברה, ופירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט - נחשבים לפירות של השנה החדשה.
 
 ומניין השנים לשם מה?
 מניין שנותיו של הפרי חשוב לצורך קיום כמה מן ה"מצוות התלויות בארץ", מצוות שמקיימים רק בארץ ישראל ועניינן  פירות האילן. למשל: 'עָרלה'. בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ הפרי הגדל עליו אסור באכילה ובהנאה והוא נקרא "עָרלה". בדרך כלל פרי זה נקטף ומושמד. בשנה הרביעית הפרי מכונה "נֶטַע רְבָעִי". בזמן שבית המקדש היה קיים, נאכל הפרי של השנה הרביעית על ידי בעליו בירושלים. כיום פודים את הפרי של השנה הרביעית במטבע בשווי של פרוטה, ולאחר מכן ניתן לאכול אותו. החל בשנה החמישית  הפירות מותרים לאכילה בכל מקום וללא הגבלה.
 
 ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות. כלומר: על פי ההלכה, צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכהן, ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסוימת. וכאמור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן. משום כך כל מה שגדל עד לט"ו בשבט, הוא יבול של אותה שנה, וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות.
 
בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק. פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק, מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו.
 
 מדוע דווקא בחמישה עשר בשבט?
 התאריך החקלאי על פי ההלכה נקבע לחמישה עשר בשבט משני טעמים:
עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים ומעתה ואילך הפירות מתחילים להבשיל: "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א). עובדה זו מהווה נקודת מפנה לגבי פירות האילן.
 
טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע. תאריך זה מהווה נקודת זמן בה כלים מי הגשמים שנקוו באדמה בשנה שעברה, ומתחילים להצטבר מי הגשמים שיירדו השנה. לכן ניתן לומר כי: "עד כאן חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב).
 
מנהגי החג
 מרבים באכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (וגם פירות מיובאים), ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.
עוסקים בנטיעות.
בהלכה ניתנו ליום זה סממנים מעטים של חג: בתפילה אין אומרים תחנון, ורבנו גרשום מאור הגולה פסק שאסור להתענות בו.